מונולוג

ב-1942 שלחה איתי אימי הגיבורה מזון לתחנת הרכבת בדברצן, מקום אליו הגיעו פליטים מפולניה. מבט עיניהם גרם לי שכל אותו לילה היטלטל גופי בצמרמורת ופחד.לאבי, בחזרו מפלוגות העבודה ללא זקן היה אותו מבט. הוא לא הישיר עוד את עיניו,הביט לתוך החלל הריק. הוא לא העיז להסתכל לתוך עינינו, הביט לתוך חלל ריק .כילדה התמלאתי חרדה. חיפשתי דרך להתעודד, כשרק המוות היה לפתחנו. חשבתי: שלא יכול להיות שאף אחד לא חושב עלי...כך, עם דמיון של ילדה, חיפשתי לי פתרונות:בגיטו, בהסתכלי בלילות בזרקורי הנ"מ המחפשים מטוסי אויב מצאתי בין קרני האור "סימנים" שמישהו רוצה לאותת לי, ליצור איתי קשר. לעזור לי להציל אותנו . אחר כך כשאבי נפטר, בכיתי בפעם האחרונה כילדה. למדתי לדחות מחשבות על הקורה דימינתי שאני "שאני רק מסתכלת מהצד, אני לא שם" כשמספר המתים היומי היה המוני ומפחיד וכל יום התקרב המוות אלינו יותר ויותר המצאנו לנו הילדים "משחק" לפי סימנים :התערבנו בינינו, מי ימות מחר, מי מחרתיים. באותם ימי מוות מחרידים "בתמימות" של ילדה, נתתי לאחותי שושנה את מנת הלחם היומית.

בימי האימה והפחד, כשכול אחד שרצה לחיות אימץ כל כוח להישרד ודאג רק לעצמו אספה אימי ז"ל אוכל ממי שמוכן היה לתת לה כפית אחת קטנה, וכך הצילה מספר גוססים, שמותם היה צפוי כבר למחרת.

אני כאן בארץ!!- בכעס של ילדה לא רציתי לדבר הונגרית וגרמנית, לא לזכור דבר, רק לסגור עצמי חזק חזק, לא לפחד ממות, לא לרעוב, לחיות חיים אחרים, של תקווה... רק מאוחר יותר התחלתי לקרוא להבין איפה הייתי בתוך התמונה המחרידה הזאת. כעסתי ושנאתי רק לא ידעתי את מי לשנוא יותר: את ההונגרים שמסרו אותנו לגרמנים לשחיטה?! את האוסטרים שנתנו לאבי למות מרעב? את הפולנים, שעסקו במלאכת ההרג במסירות קדושה?את האנגלים שלא נתנו ליהודים לעלות ארצה ולהינצל (כי לא רצו לקלקל יחסיהם עם הערבים)? ואולי את האמריקאים, שלא עצרו את ההשמד (ויכלו!!!) אמי הגיבורה לימדה אותי שלא לשנוא, כי השנאה מכערת את נפש האדם. אסור לגדל ילדים בשנאה.

להקים משפחה ישראלית בריאה, ללא צל השואה. להדחיק ולהדחיק, ולא לזכור. לאסוף כל הכוח לחיים חדשים. ארץ חזקה ובטוחה ללא סכנה ומלחמה.-כי זו הדרך השפויה היחידה לחיות.

לאזור שוב כוח ולחזור לגיהינום. להתחיל לצייר בפחד, במעיים מכווצים. ובתחושה שהלב ינתר ויפרוץ מהגרון החוצה. להעיז ולפתוח רק סדק דק. לצייר תחילה את הרגש, לרצות לזעוק בכל הכוח: איך נתנו לדבר שכזה לקרות?!!

לנסות לחזור לשם בפחד אימים, לעצור את הנשימה, לצייר תמונה ועוד תמונה:התמונות חולפות לפני לאיטן, אני חזקה, אני יכולה להביט אחורה בלי פחד. האמנם ? הייתכן אחרי ארבעים ושמונה שנים.

רואה אני כצורך עליון לידיעת הנוער בארץ ונוער יהודי בחו"ל את אשר עשה לנו עמלק. לא רק בנסיעה לפולין השנואה, או למחנות אחרים בהם האבנים שותקות. הזיכרונות הם כאן, אנחנו הזיכרון.- נעשה הכול ש"זה", או דומה לזה לא יוכל לקרות שוב.



שרה עצמון